סניף מרכז
רחוב מבצע יפתח 4 
פתח תקווה
טל 03-9040866

סניף דרום
רחוב קק"ל 39
באר שבע
טלפון : 08-6239125

קבל פרטים נוספים

חדשות אחרונות

שאלות ותשובות

דני משפחה 1

דיני משפחה

סרבנית גט חויבה לפצות את בעלה בסך של 53,000 ₪ ולשלם לו דמי שימוש ראויים עבור מגוריה בדירתם המשותפת.

תמש 22970-11-11 ע.ש. נ' נ.מ.ש. (ענייני משפחה - ירושלים, נילי מימון) 17/04/2013

בית המשפט לענייני משפחה קיבל תביעה של בעל נגד אשתו לשעבר, בה עתר לחייבה לפצות את התובע בגין סרבנות גט מתמשכת ולחייבה בתשלום דמי שימוש ראויים בגין מגורים בדירתם המשותפת. נקבע, כי התנהלותה של האישה עלתה לכדי רשלנות, הפרת חובה חקוקה וחוסר תום לב, שכן התנתה את קבלת הגט בדרישות כספיות שאינה זכאית להן תוך שימוש בגט כקלף מיקוח נגד הבעל ביודעה כי הדבר פוגע בו. לפיכך, חויבה לפצותו ב 53,000 ₪ וכן בתשלום 1,750 ₪ לחודש כדמי שימוש בדירה. הצדדים נישאו זה לזה ונולדו להם שלושה ילדים. לימים, נקלעו בני הזוג למצב כלכלי קשה ונישואיהם עלו על שרטון, ועל כן עזב הבעל את הבית והגיש תביעת גירושין לבית הדין הרבני. לאחר ניסיונות כושלים להגיע להסכמות הכריז בית הדין כי אין כל סיכוי לשלום בית והורה לצדדים לנהל מו"מ לגט בהסכמה ולפתרון המחלוקות ביניהם. לאחר שגם נסיונות אלו כשלו, חייב בית הדין את האישה לקבל גט. ערעור שהגישה האישה לבית הדין הרבני הגדול וכן עתירה שהגישה לבג"צ – נדחו. על אף האמור, עמדה האישה בסירובה לקבל את הגט ובדיון בפני בית הדין הכריזה כי לא תסכים לקבל גט עד שיובטח מצבה הכלכלי לאחר הגירושין. בהמשך ניתנו החלטות נוספות ע"י בית הדין הרבני, וזה החליט להטיל סנקציות על האישה בגין סירובה להתגרש ואף להתיר לבעל לשאת אישה שניה. למרות זאת, האישה הוסיפה לעמוד בסירובה. רק כחמש שנים לאחר פסק הדין שחייב את גירושי הצדדים, שלחה האישה מכתב לבעל ובו ציינה כי תסכים לקבל את הגט כפוף לקבלת טובות הנאה כספיות. למרות שהבעל לא נענה לדרישות אלו, נאותה האישה לקבל את הגט והצדדים התגרשו. על רקע זה הגיש התובע את התביעה דנן, בה עתר לחייב את האישה לפצותו בגין הנזקים שנגרמו לו עקב סירובה המתמשך לקבלת הגט, וכן לתשלום דמי שימוש ראויים בגין מגוריה הבלעדיים בדירתם המשותפת. בית המשפט קבע: כב' סגנית הנשיאה נ' מימון קבעה כי דין התביעה להתקבל על כל חלקיה. תחילה, נדרש בית המשפט לעילת התביעה של סרבנות הגט. צוין כי סרבנות הגט היא תופעה חברתית פסולה שיש להוקיעה. במטרה להלחם בכך, הכירו בתי המשפט זה מכבר בסרבנות הגט כמצמיחה עילות תביעה אזרחיות, כחלק מעוולת הרשלנות, הפרת חובה חקוקה וכן עילות חוזיות ועילות מכוחו של עיקרון תום הלב. אשר לעוולת הרשלנות, קבעה הפסיקה כי קשר בין בני זוג יוצר ביניהם חובת זהירות מושגית. נוסף לכך, במקרה דנן מתקיימת בין הצדדים גם חובת זהירות קונקרטית, על רקע התמשכות ההליכים, דרישתו החוזרת ונשנית של הבעל כי האישה תקבל מידיו את הגט, והחלטות בתי הדין הרבני לגבי התנהגותה הפסולה של האישה מכוחם היתה צריכה לצפות שהתנהלותה תגרום נזק. לדעת בית המשפט, אין ספק כי האישה הפרה חובת זהירות זו, שכן התנתה את קבלת הגט בדרישות כספיות שאינה זכאית להן על פי דין תוך הפעלת לחץ על הבעל והתעלמות מחיובה לקבל גט ע"י בית הדין הרבני ומהעובדה כי שיקום קשר הנישואין חסר תקווה. לפיכך, נקבע כי יש לראות בהתנהלות האישה כסרבנות גט לשמה המפרה את חובת הזהירות. עוד נקבע כי תקופת הסרבנות תימנה מהמועד בו חויבה האישה לקבל גט על ידי בית הדין הרבני ועד ליום הגירושין. מכאן, פנה בית המשפט לבחון את הנזק שנגרם לבעל. נקבע, כי על אף שכלל נזקה של אישה מסורבת גט הוא שונה וחמור מנזקו של גבר מסורב, אין מקום להבחנה מהותית בין מעשה סרבנות בידי גבר או בידי אישה שכן זה פוגע בראש ובראשונה בזכות היסודית של בן הזוג לאוטונומיה, כבוד וחירות. זאת, גם בנסיבות בהן לגבר ניתנה אפשרות לקבל היתר לשאת אישה שנייה או כאשר הוא חי חיי זוגיות יציבים. במקרה זה, למרות שניתנה לתובע אפשרות לקבל היתר לשאת אישה שנייה הוא לא היה מעוניין בכך והיה איתן ונחוש ברצונו להשתחרר מקשר הנישואין הכושל. כמו כן, עלה בבירור כי האישה היתה מודעת לכך שסרבנותה פוגעת בבעל. לפיכך, התקיימו כל יסודות עוולת הרשלנות. מלבד זאת, מצא בית המשפט כי האישה עוולה כלפי הבעל בהפרת חובה חקוקה, בהקשר לחובה הקבועה בסעיף 287(א) לחוק העונשין שעניינו ב"הפרת הוראה חוקית". זאת, שכן ניתן פסק דין של ערכאה מוסמכת המחייב את האישה לקבל גט, אך למרות זאת התמידה בסירובה והסבה נזק לבעל. עוד נקבע כי האישה פעלה גם בחוסר תום לב. לדעת בית המשפט, בתוך המערכת הזוגית קיים מערך של זכויות וחובות משפטיות הדדיות, עליו שולט עיקרון תום הלב. עם זאת, סרבנות גט ללא הצדקה ראויה הנובעת ממניעים כלכליים או נקמניים אינה עולה בקנה אחד עם חובת ההגינות, הצדק והיושר החלה על מערכת יחסים זוגית. בקביעת שיעור הפיצוי, הביא בית המשפט בחשבון את העובדה שהפגיעה בבעל הייתה מצומצמת יחסית, והתמקדה בפגיעה בחירותו האישית. צוין, כי במהלך השנים ניהל מספר מערכות יחסים יציבות ולא אף שהוצע לו לקבל היתר לשאת אישה שניה – לא הסכים לכך. עוד נשקלה העובדה כי בסופו של דבר הסכימה האישה לקבל גט והיות שנישואי הצדדים הסתיימו אין עוד חשש כי תזכה עוד להטבות כלכליות או משפטיות כלשהן. נוסף לכך, התחשב בית המשפט במצבה הכלכלי והבריאותי הקשה של האישה. לאור האמור, פסק בית המשפט לבעל פיצוי של 10,000 ₪ לכל שנת סרבנות ובסך הכל 53,000 ₪. מכאן, פנה בית המשפט לדון בתביעה לתשלום דמי שימוש. צוין, כי בפסיקה נקבעו מספר שיקולים מנחים בנוגע לחיוב בן זוג בדמי שימוש במקרקעין משותפים לטובת בן זוגו, כגון קיומה של מניעה פיזית מבן הזוג לעשות שימוש בדירה, זכות בן הזוג שמתגורר בדירה למדור וכן ויתור אפשרי של בן הזוג שאינו מתגורר בדירה על דמי השימוש. במקרה דנן, חילק בית המשפט את התביעה לשלוש תקופות. ראשית, לגבי התקופה שמיום עזיבת הבעל את הדירה ועד המועד בו הופטר לשלם מזונות לאישה, סבר בית המשפט כי אינו זכאי לתשלום דמי שימוש. זאת, שכן אין מחלוקת כי עזב מרצונו את הדירה, וכי עובדת מגוריה של האישה בה הייתה שיקול בעת שנקבע סכום המזונות שהושת על הבעל, שכלל גם את חיובו במדור. אשר לתקופה השניה שעד למועד הגשת התביעה דנן, סבר בית המשפט כי על אף שחל שינוי מהותי במצב העובדתי והמשפטי עם הפסקת חובת המזונות כלפי האישה, הבעל לא הביע כל רצון לחזור להתגורר בדירה ולא דרש מפורשות דמי שימוש. לפיכך, שתיקתו בעניין זה מלמדת על ויתור מצידו על דמי שימוש ביחס לתקופה זו. אשר לתקופה השלישית שממועד הגשת התביעה ואילך, קבע בית המשפט כי עם הגשת התביעה הביע הבעל דרישה מפורשת לתשלום דמי השימוש ועל כן הוא זכאי להם. בנוגע לשיעור דמי השימוש, העמידם בית המשפט על מחצית משווי דמי השכירות לדירה – 1,750 ₪ לחודש החל מיום הגשת התביעה ועד לפינוי הדירה ע"י האישה. התביעה התקבלה.